אשת התקשורת הוותיקה רינה מצליח, הודיעה לפני זמן קצר על פרישתה מחברת החדשות אחרי 40 שנה בתחום. כך דיווח לראשונה כתב התרבות של ynet רן בוקר. במכתב הפרישה שלה כתבה מצליח כי היא עוזבת את התחום "בלב שלם ובדאגה".
בשנת 2013, החלה להגיש את התוכנית המזוהה עמה, "פגוש את העיתונות", ממנה פרשה בחודש יולי האחרון. נוסף על עשייתה ב"פגוש את העיתונות", מצליח שימשה כפרשנית קבועה בפאנל "אולפן שישי". היא גם הגישה כמה תוכניות רדיו, ביניהן את "משעל על הבוקר" יחד עם ניסים משעל ואת "מה בוער", אותה הגישה אחת לשבוע.
מצליח הובילה את המאבק לחשיפת האמת בפרשת ילדי תימן וזכתה על כך לפרסים ולהוקרה ציבורית. בשנת 2017 קיבלה מצליח פרס על מפעל חיים מאגודת העיתונאים בתל אביב על "עבודה עיתונאית יוצאת דופן", בדגש על עיסוקה המתמשך בפרשה.
מכתב הפרישה המלא של רינה מצליח
הגיע הזמן לפרוש. אני פורשת בלב שלם, בעצב גדול וגם בדאגה. אני כבר כמעט 40 שנה עיתונאית, צמודה לביפר ואחר כך לסמסים לוואטסאפ ולטוויטר.
בכל חיי הבוגרים לא עשיתי שום דבר חוץ מלהיות עיתונאית. במשך שנים המקצוע הזה הגדיר אותי ונהניתי מכל רגע. שידרתי מפריז וגם מרומא, מחברון ומרמאללה, מרבת עמון, מקהיר וגם מטוניס. הייתי בג'נין ובשכם, הייתי העיתונאית הישראלית הראשונה שהגיעה לפטרה, וכן שידרתי גם ממגרשים, כמו ימק"א ווסרמיל. הגשמתי חלומות שלא העזתי לחלום. שברתי גם כמה תקרות זכוכית.
אבל זהו, הגיע הזמן להיפרד. אני מרגישה שאני צריכה מנוחה. עייפתי גם, ואולי בעיקר, מתחום הסיקור שלי: הפוליטיקה. אני כבר לא מתרגשת להגיע לכנסת ולא ממש מתרגשת לראיין עוד שר ועוד חבר כנסת.
לפני שנתיים בערך עברתי מתקפה אישית קשה מאוד. חשבתי שהתגברתי עליה. לא נבהלתי ממכתבי האיום על חיי, וניקיתי את הפלאפון מאלפי הודעות השטנה שהופנו גם להוריי האהובים ז"ל. אבל עם הזמן הבנתי שבכל זאת נותרה בי צלקת קשה. התוקפים, שהיו מאורגנים והופעלו על ידי כוחות פוליטיים, לא הפחידו אותי. המשכתי לומר את דעתי, אבל משהו בי נשבר. המקצוע שהיה אהבת חיי נצבע בצבעים של כאב. התשוקה שלי נדדה למקומות אחרים.
אני מוצאת את עצמי יום אחרי יום שוכחת להכניס את העיתונים בבוקר, ולעומת זאת מתלהבת ללמוד את השורות לתפקיד חדש שלי בסדרה חדשה בהוט, וממתינה בדריכות לפרמיירה של הסרט החדש של אבי נשר, שבו יש לי סצנה קטנה אבל מרגשת. אני גם עסוקה במיזם חדש. מחפשת משקיע להקמת תחנת רדיו 'נוסטלגיה', תחנה שתשמיע רק שירים ישנים. זה יסייע לאמנים ותיקים וגם לאזרחים ותיקים כמוני, שלא כל כך מתחברים לטודו בום.
אבל אני עצובה. מאוד עצובה. קשה לי לעזוב את חברת החדשות, שהייתי בין מקימיה. רבים ודאי לא זוכרים שלפני 30 שנה רוב הציבור, כולל בתעשייה המקומית, לא האמינו שיש היתכנות לערוץ מסחרי בישראל. חברים הזהירו אותי שתוך זמן קצר אהיה מובטלת, שאני עושה את טעות חיי כשאני עוזבת את קול ישראל, שם כבר הייתה לי משרה טובה ובטוחה. ואכן, בשנה הראשונה שלי בחברת החדשות, כשהייתי מתקשרת למקור כלשהו הצגתי את עצמי כ"רינה מקול ישראל" כדי שיתייחסו אליי.
אני יכולה לספר לחבר׳ה הצעירים אצלנו שבמקרים רבים,. כשהיינו מגיעים למסיבת עיתונאים, חיכינו שעות כי כלום לא התחיל עד שהגיע הצוות של ערוץ 1. הרוב המכריע של העובדים לא היו אנשי טלוויזיה, ולמדנו את העבודה תוך כדי ריצה ממש. מאז, הפכנו לגוף החדשות הגדול והחשוב במדינה ואני מרגישה על כך גאווה גדולה.
אז למה אני מודאגת? למדתי בשנים האחרונות שיש בארץ שני מחנות פוליטיים. אחד שרוצה באופן אקטיבי לפגוע בעיתונות החופשית והעצמאית, והשני במקרה הטוב "לא עוסק בזה" ובמקרה הפחות טוב מנסה לסתום את הפה לעיתונאים מהמחנה הנגדי. אז המקצוע שלכם, חבריי היקרים, הוא עיתונות – אבל השליחות שלכם היא לשמור על חופש העיתונות וחופש הביטוי.
סיפרתי לכם על המתקפה הנוראית שעברתי. לא שקלתי לרגע לתבוע מי מהתוקפים שהוציאו את דיבתי רעה. חשבתי, ואני חושבת כך גם היום, שאנחנו העיתונאים צריכים לאחוז במשמעות הכי מרחיבה של חופש הביטוי, כי זו הנגזרת המתחייבת מהעבודה שלנו וזו המחויבות שלנו לדמוקרטיה אמיתית ולא סיסמת בחירות.
אני בטוחה שכמה מכם שואלים את עצמם עכשיו 'על מה היא מדברת? מי מפריע לנו לומר את דעתנו?'. הפגיעה בחופש העיתונות לא ישירה, אבל העצמת התחרות גורמת לא פעם לעגל פינות, להגמיש עקרונות מקצועיים, לא לדייק בכללי האתיקה, לפחד משיימינג ברשתות, לפחד מפגיעה במקורות. כל אלה מחלישים את עצמאות העיתונאי. אני מאמינה שכל עיתונאי צריך להצמיח לעצמו עמוד שדרה, כי רק זה יבטיח לו הצלחה לאורך זמן.
אני רוצה לאחל לכם, לכל אחד ואחת באופן אישי, הצלחה ומימוש עצמי. אני רוצה לאחל המשך הצלחה לחברה. אני אוהבת אתכם. תמיד תישארו האופציה המועדפת עליי בשלט. עוד תפגשו אותי בימים הקרובים בחדרי עריכה, יש לי עוד כמה מחויבות לאולפן שישי. רינה
